ת"א 3481-09 איקרוס ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

ת"א 3481-09 איקרוס ואח' נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ

בית המשפט המחוזי בירושלים

ת"א 3481-09

לפני כב' השופט אהרן פרקש, סגן נשיא

בעניין:

1. איקרוס ש.ב.ע בניה ייזום והשקעות בע"מ

2. ביג מרכזי קניות (2004) בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יצחק קריספין ואח'

התובעות

נגד

בנק המזרחי טפחות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד יצחק גודלשטיין ואח'

הנתבע

פסק דין

תובענה להשבת סכומים שגבה הנתבע, לטענת התובעות שלא כדין, ובהם ריביות, עמלות ושכר טרחת עורך דין, על סך כולל של 10,963,165 ₪.

רקע עובדתי

  1. התובעת מס' 1 (להלן: "איקרוס") יזמה ביחד עם חברת האחים שרבט (1989) בניה והשקעות בע"מ (להלן: "שרבט") הקמת מרכז קניות פתוח (פאואר סנטר) בעיר יהוד (להלן: "הפרויקט").
  1. התובעת מס' 2 רכשה את כל זכויות שרבט בפרויקט, ובעלת 50% מהזכויות בפרויקט (להלן: "חברת ביג").
  1. לצורך מימון הפרויקט התקשרו איקרוס ושרבט (להלן: "הלוות") עם הנתבע (להלן: "הבנק"). ביום 9.1.01 חתמו הלוות על בקשת הלוואה בסך של כ-10 מיליון דולר שתועמד לפירעון לאחר שנתיים ותישא ריבית פריים בהפחתה של 0.3% לשנה. ביום 4.2.01 חתמו הלוות עם הבנק על הסכם ליווי פיננסי ואגרת חוב (להלן: "הסכם המסגרת").
  1. ביום 2.5.01 ניתן דו"ח אפס על ידי אינג' יוסף זרניצקי, מפקח הפרויקט (להלן: "דו"ח האפס"), שבו הוערכו שלבי הפרויקט בהתאם לשתי חלופות שבחנו הלוות באותה עת וכן נערך צפי הוצאות והכנסות בכל אחת מן החלופות.
  1. ביום 30.5.01 נחתם הסכם בין הלוות לבין חברת שופרסל בע"מ (להלן: "שופרסל") לפיו רכשה שופרסל חנות במרכז העסקים שייבנה בשטח הפרויקט. על פי ההסכם היה על הלוות להמציא לשופרסל ערבות בנקאית כנגד כל תשלום, ושופרסל מצידה התחייבה להחזיר את הערבויות בהתקיים התנאים שפורטו בהסכם, בין היתר במועד מסירת החזקה.
  1. יצוין, כי בנוסף על עסקת שופרסל התקשרו הלוות עם רשתות אייס ואופיס דיפו בהסכמי שכירות לטווחים ארוכים ביתרת השטחים בפרויקט. הסכמים אלו הובאו לידיעת הבנק.
  1. ביום 19.12.01 קיבלו הלוות היתר בנייה להקמת מבנה תעשיה.
  1. ביום 7.7.02 העבירו הלוות סך של 10 מיליון ₪ מתמורת הסכם שופרסל לפירעון חלקי של קרן ההלוואה, ריבית ויתרת פיגורים בחשבון הליווי.
  1. ביום 31.7.02 הודיע הבנק ללוות, כי החליט לאשר לגבי הפרויקט עסקת מימון בשיטת הליווי הסגור (להלן: "מכתב הליווי"). על מכתב הליווי חתמו הבנק והלוות ולמעשה הוא מהווה הסכם בין הלוות לבין הבנק. להלן יפורטו עיקריו.
  1. מכתב הליווי כלל התייחסות לדו"ח האפס וצוין בו כי "בכוונת החברה בשלב הראשוני להקים על קרקע הפרויקט פאואר סנטר חד קומתי בשטח עיקרי של 8,000 מ"ר וכן מרתף חניה תת קרקעי בשטח כולל של 10,000 מ"ר. יתרת זכויות הבניה המאושרות לבנייה ב-3 קומות עפ"י התב"ע הקיימת מסתכמות בכ-17,350 מ"ר עיקרי". על פי המצוין במכתב, השלב הראשוני (קומת קרקע ומרתף) יתבצע בשני שלבים: שלב רכישת הקרקע ושלב ליווי הבנייה. ביחס לשלב רכישת הקרקע הוסכם שהבנק יעמיד ללוות אשראי בסך של 8.6 מיליון דולר, כך שיחס ההון העצמי של הלוות יעמוד על 20% מול 80% כספי הבנק. לגבי שלב הבנייה התחייבו הלוות, כי לאחר שיעברו הזכויות על שמן, תינתן התחייבות המינהל לרישום משכנתא לטובת הבנק. עוד הוסכם, שעם תחילת הבנייה ישקיעו הלוות סכום נוסף, כך שההון העצמי שלהן יעמוד על סך של 15% מעלויות הפרויקט, לרבות עלות הקרקע.
  1. הבנק התנה את תחילת הליווי בשינוי השימוש המותר מייעוד "תעשיה" לייעוד "מסחר". עוד התנה הבנק את קיום העסקה בכך שהבניה והשיווק של הפרויקט יחלו עד ליום 1.7.02 וכן שהחוזה שנחתם עם שופרסל לא יתבטל.
  1. נוסף על כך, במכתב הליווי הודיע הבנק שינפיק לשופרסל ערבויות בנקאיות עד לגובה של כ-14 מיליון דולר. הוסכם, שכספי שופרסל ישוחררו ללוות כנגד התקדמות הבנייה ואילו ההפרש בין סך התקבולים שתפקיד שופרסל לבין סך עלויות הפרויקט ישמש לפירעון האשראי. עוד הוסכם, שסך האשראי בשלב הבנייה לא יעלה על גובה הערבות הפיננסית שתונפק לשופרסל.

כמו כן, התחייבו בעלי המניות של הלוות בערבות אישית על מלוא חובות החברות הנובעים מן ההסכם שנחתם עם שופרסל, נוסף לערבותם על פי הסכמי הליווי, וזאת עד לשלב שבו יוקטנו הערבויות שיומצאו לשופרסל לסך של 10% מגובה התמורה, אז תשוב ערבותם של כל הערבים למתכונת שנקבעה בהסכמי הליווי עליהם חתמו הלוות והערבים.

  1. הלוות התחייבו להמציא לבנק דוחות כספיים מבוקרים שנתיים וכן דוחות ביניים. הבנק הביא לידיעת הלוות, כי אי העברת דוחות כספיים במועדים שסוכמו יגרור עיכוב במתן שירותים בנקאיים ובכלל זה ביצוע אשראי מכל סוג.
  1. הלוות רכשו את הקרקע והחלו בביצוע הפרויקט, תוך שפעלו לשינוי תב"ע. הבנק מצידו החל להעמיד להן אשראי בדרך של מתן הלוואות בריבית משתנה, הצמודה לריבית הפריים בהפחתה או בתוספת של שברי אחוז. ההלוואות ניתנו לטווח זמן קצר, בדרך כלל לשנתיים או שלוש.
  1. בהגיע מועד פירעון ההלוואות, על פי רוב לא עמדו הלוות בהחזרים וביקשו מהבנק להעמיד להן אשראי נוסף – חדש, או להאריך את מועד הפירעון. בחלק מההלוואות נענה הבנק לבקשתן ובחלקן חייב את הלוות בריבית פיגורים.
  1. ביום 16.9.03 מסרו הלוות את החזקה במרכול לידי שופרסל, וזאת על אף ששופרסל לא העבירה את כל התמורה על פי ההסכם בינה לבין הלוות ולא השיבה את הערבויות שניתנו לה. רק כשבעה חודשים מאוחר יותר, ביום 18.4.04, שילמה שופרסל את יתרת התמורה (סך של 19.5 מיליון ₪).
  2. מסירת המרכול לשופרסל היוותה נקודת מפנה ביחסים בין הצדדים. הבנק טען כלפי התובעות שהן העמידו בסיכון אותו ואת הפרויקט כולו והפרו את ההסכמים בהפרה יסודית. מלבד זאת טען הבנק להפרות של התחייבויות נוספות של הלוות על פי ההסכמים, אליהן נתייחס בהמשך. על בסיס טענותיו החליט הבנק להפסיק את מימון הפרויקט.
  1. בעקבות הפסקת הליווי הפיננסי על ידי הבנק נקלעו הלוות למצוקה כלכלית והתקשו בהמשך ביצוע הפרויקט. בין השנים 2006-2004 הופסקה הבנייה באתר והלוות לא החלו בבניית שלב ב' של הפרויקט (שלוש קומות נוספות).
  1. בין הלוות לבין הבנק הוחלפו מכתבים וכן נתקיימו פגישות, אליהם נתייחס בהמשך. בין היתר העלה הבנק טענות כלפי הלוות, שעיקרן הן אי עמידה בתנאי הסכמי הליווי, אי עמידה בזמני הבנייה ושלבי הפרויקט ואי עמידה במועדי פירעון ההלוואות.
  1. בתחילת שנת 2007 ביקשה שרבט להעביר את חלקה במיזם לידי חברת ביג. הבנק סירב לתת את הסכמתו להעברת הזכויות ודרש את פירעון כל החוב על אתר. או אז, ביום 15.3.07, שילמה חברת ביג את החוב בסך של 33,549,252 ₪, שהיה מורכב, בין השאר מעמלת פירעון מוקדם, ריביות, הוצאות משפטיות וסכום נוסף שנגבה ללא פירוט.
  1. במסגרת תביעה זו דורשות התובעות השבה של הסכומים ששילמו ביתר, לטענתן. התביעה הוגשה על סך של 10,963,165 ₪, אולם בסיכומיהן תיקנו התובעות את סכום התביעה והעמידו אותו על סך של 5,318,336 ₪ בלבד.

עיקרי טענות הצדדים

  1. לטענת התובעות, הבנק הפסיק חד צדדית את הליווי הפיננסי של הפרויקט וגבה מהן ריבית בשיעורים מופרזים, בניגוד להסכמים שבין הצדדים ובניגוד לדין החל, חייב אותן בהוצאות משפטיות שלא כדין וכן גבה סכום נוסף ללא כל הסבר. יצוין, כי בסיכומים ויתרו התובעות על טענותיהן לעניין עמלת פירעון מוקדם ונזקים שנגרמו להן בעקבות הפסקת הליווי.

הסכום הנתבע בסיכומים מטעם התובעות מורכב משלושה רכיבים ביחס אליהם מלינות התובעות: חוב יתר של ריבית פיגורים שגבה הבנק במקום הריבית ההסכמית מיום 1.4.04 ועד ליום 15.3.07 בסך של 5,231,120 ₪; גביית הוצאות משפט שלא כדין בסך של 53,310 ₪; גבייה ללא הסבר – סך של 81,906 ₪ שהועברו לחשבונה של שרבט במקום לחשבונן של התובעות.

להלן יפורטו עיקרי טענות הצדדים בנוגע לשלושה רכיבים אלו.

ריבית פיגורים

  1. התובעות טוענות, כי לאור העובדה שנדרשו לבצע שינוי תב"ע לא נקצב לוח זמנים לסיום הפרויקט, וההלוואות ניתנו להן כהלוואות "גרייס", מבוססות על ריבית פריים, קצובות בזמן ומתחדשות מעת לעת לפי הצורך. לטענתן, הריבית הרבעונית שולמה על ידי הלוות במועד, ובמקרה של עיכוב דרש הבנק ריבית פיגורים על סכום הריבית שלא נפרע, כאשר בדרך כלל הגיעו הצדדים לפשרה והבנק ויתר על הריבית החריגה, או הפחיתה. כן נטען, כי כמעשה שבשגרה בכל פעם שהגיע מועד פירעון התנה הבנק תנאים קודם חידוש ההלוואה והיה מזהיר את הלוות כי יחויבו בריבית חריגה, אולם בפועל חייב אותן בריבית החוזית הרגילה. זאת, עד למועד הפסקת חוזה הליווי באופן חד צדדי ומפתיע על ידי הבנק.
  1. לטענתן של התובעות לא עמדה לבנק עילה להפרת ההסכם עימן (כגון: ירידה בביטחונות או עליה ברמת סיכון האשראי, חריגה בלוח זמנים בפרויקט, גרימת סיכונים לבנק וכדומה), אלא הבנק פעל כלפיהן בשרירותיות ובחוסר תום לב.

בהקשר זה טוענות התובעות, כי מר צבי גרינוולד, מנהל הבנק בתקופה הרלוונטית (להלן: "גרינוולד") פעל מתוך מניעים אישיים על מנת להדיח את עו"ד יצחק קריספין, בעליה של חברת איקרוס (להלן: "קריספין"), בשל יחסיו הטובים עם שרבט והעדפתו אותה על פני איקרוס.

  1. לעניין עמידתן בלוח הזמנים של הפרויקט טוענות התובעות, כי בכל ההסכמים שחתמו עם הבנק לא נקבע לוח זמנים שהיו צריכות לעמוד בו, מבחינת מועד סיום תקופת הבניה או שינוי ייעוד הקרקע. גם לא נקבע מועד לסיום תקופת הליווי. נטען, כי בדו"ח האפס עליו הסתמך הבנק במתן הליווי נרשם בטעות: "תחילת הליווי מותנה בשינוי הייעוד", שהרי בנסיבות העניין, שינוי הייעוד לא היה אפשרי במועד חתימת הסכם הליווי – 1.7.02, ועובדה היא שהבנק התחיל את הליווי ללא שעמד על תנאי זה. זאת ועוד, בהסכם עם שופרסל, שהובא לידיעת הבנק וקיומו היה תנאי לליווי, נקבע, כי שינוי הייעוד מ"תעשיה" ל"מסחר" יבוצע עד ליום 1.07. לפיכך, כך נטען, לא יכולה להישמע טענה על ידי הבנק, כי הפסקת הליווי על ידו בשנת 2004 נעשתה מפני שלא שונה ייעוד הקרקע.
  1. אשר לעמידתן במועדי פירעון ההלוואות טוענות התובעות, כי במערכת ההסכמית בינן לבין הבנק לא נקבע מועד מוגדר לסיום הליווי. לטענתן, בהגיע מועד פירעון היו ההלוואות אמורות להתחדש, עד לסיום הפרוייקט, שכולל שינוי תב"ע. לאחר מכן, ולולא הפסקת הליווי על ידי הבנק, בסיום הפרויקט היו הצדדים מוצאים פתרון חלופי לליווי הפיננסי, אם בהלוואה ארוכת טווח או במימוש הנכס והחזר ההלוואה שבליווי הפיננסי.
  1. לטענת התובעות, בהפסקת הליווי פעל הבנק בחוסר תום לב, שכן לא הרים את נטל הראיה על פי המבחנים שנקבעו בחוק ובפסיקה להצדיק את גביית הריבית החריגה, וההפרות להן הוא טוען אינן מצדיקות כשלעצמן החרגת ההלוואות והפסקת חידוש האשראי. כך, לא פנה הבנק למומחה לבדיקת חשיפת הסיכונים בפרויקט או כל דו"ח אחר ולא הראה כי עלה חשש בשלב כלשהו להגדלת הסיכון של הבנק במתן האשראי, אלא פעל בניגוד עניינים ובשרירות לב.
  1. בהקשר זה טוענות התובעות, כי הלוות הפקידו במועד את כל תקבולי השוכרים אייס ואופיס דיפו בחשבון הליווי הקבוע, וכי הבנק לא הוכיח את טענתו שנטענה "סתם", כי כספי התקבולים לא הופקדו בחשבון. כן נטען, כי תקבולים מחנויות נוספות שהושכרו (חנות חיות, מסעדה ומשחקיה) לא היו אמורים להיות מופקדים בחשבון הליווי, שכן הם נובעים מהסכמים שנעשו במועדים המאוחרים לסיום הליווי.
  1. עוד טוענות התובעות, כי בניגוד לטענת הבנק, לא היו מחויבות על פי ההסכמים להפקיד בחשבון הליווי דמי ניהול שקיבלו, שיועדו להוצאות ניהול שוטף ותחזוקה של הפרויקט, ועל כן בפועל לא הפקידו את דמי הניהול.
  1. אשר לטענת הבנק שהתובעות לא עמדו בתנאי רישום השעבוד לטובתו בספרי המינהל, טוענות התובעות, כי בהתאם להתחייבות לרישום משכנתא מיום 19.2.01 התחייב המינהל לרשום שיעבוד לטובת הבנק רק אם באותו מעמד של העברת הזכויות בנכס תירשם לטובת הבנק משכנתא מדרגה ראשונה על זכות החכירה בסכום בלתי מוגבל, דבר שלא קרה, ועל כן מדובר בטענת סרק של הבנק.
  1. התובעות דוחות טענות נוספות של הבנק להפרה. לעניין הטענה שחברת איקרוס לא מסרה מאזן לשנת 2001 במועד כנדרש נטען, כי ההפרה אינה עולה כדי הפרה שמשמעה החרגת כל סכום החוב כחוב בחריגה, וכן שבסופו של דבר קיבל הבנק את המאזן.

לעניין הטענה שהוספו שטחים נוספים לפרויקט ללא אישור הבנק, משיבות התובעות, שהגדלת השטחים מ-8,000 מ"ר ל-10,000 מ"ר הייתה ידועה לבנק מראשית ההליך והוא אישר אותה, ואף צויינה בדו"ח האפס.

לעניין הטענה ששופרסל קיבלה חזקה ביום 16.9.03 בניגוד לעמדת הבנק, טוענות התובעות, כי מסירת המרכול לשופרסל ביום זה הייתה כדין ובהסכמת הבנק.

  1. התובעות הגישו חוות דעת מומחה מטעמן של רו"ח יורם חרפק (להלן: "המומחה"), שהתייחסה לחיובי הריבית בחשבונן של התובעות בתקופה שבין 1.6.03 ל- 31.3.07. לחוות הדעת צורפו שתי טבלאות, באחת סוכמו חיובי הריבית בחשבון העו"ש, ובשנייה סוכם סך הריבית שלדעת התובעות היו הלוות צריכות לשלם על פי רוב ההסכמים עם הבנק – פריים פחות 0.3%. בהתאם לחוות הדעת, ההפרש בין הריבית החריגה שחויבו התובעות לבין הריבית החוזית שהיו אמורות להתחייב בה מהווה את הנזק שנגרם לתובעות ושוערך על ידי המומחה בסך של 6,890,882 ₪.
  1. לטענת התובעות, לולא החיוב בריבית החריגה סכומי הקרן והריבית היו פוחתים מידי רבעון, שכן סכומי ההפקדות עלו על סכום הריבית ההסכמית.
  1. הבנק טוען, כי הוא פעל כדין ובהתאם למערכת ההסכמים, ומילא את כל התחייבויותיו ואף מעבר לכך, ואילו הלוות הן שהפרו את התחייבויותיהן כלפי הבנק וכן הפרו את ההסכם עם שופרסל, הפרות שהובילו להפסקת הליווי על ידי הבנק.
  1. לטענת הבנק, הסכם הליווי היה קצוב בזמן, כאשר הבנק העמיד ללוות מספר הלוואות, תחילה למימון רכישת הקרקע, ולאחר מכן למימון השלב הראשון בלבד של הפרויקט (מרתף כ-10,000 מ"ר + קומת קרקע בשטח של 8,000 מ"ר), לפי קצב התקדמות הבנייה, אך מעולם לא אישר מימון לבניית הקומות הנוספות.
  1. נטען, כי כל ההלוואות ניתנו לתקופה מוגדרת של עד 3 שנים, כאשר הריבית נפרעה מידי רבעון והקרן נפרעה בתום תקופת ההלוואה. מאחר שבחשבון העובר ושב (להלן: "חשבון העו"ש") לא הייתה מסגרת אשראי, היה על הלוות להפקיד בחשבון העו"ש סך השווה לחוב הרלוונטי – קרן או ריבית. בהתאם להסכם המסגרת, חוב שלא כוסה במועדו נשא ריבית פיגורים.
  1. כן נטען, כי הבנק פעל לפנים משורת הדין עם התובעות והעמיד להן הלוואות נוספות במטרה לחסוך את ריבית הפיגורים. כך ביום 27.7.03 הועמדה ללוות הלוואה בסך של כ-28 מיליון ₪, לפי ערך של יום 31.3.03 – יום פירעון ההלוואה. כך גם ביום 22.3.04 מוחזרה הלוואה לפי ערך קודם. אולם, ההפרות מצד הלוות מנעו את המשך רצונו הטוב של הבנק ללכת לקראתן, והובילו להפסקת הליווי.
  1. לטענת הבנק, מסירת החזקה במרכול לשופרסל ביום 16.9.03, טרם קבלת מלוא התמורה והחזר הערבויות, העמידה בסיכון את הפרויקט כולו, הגדילה את הסיכון לבנק ומהווה הפרה יסודית של תנאי האשראי המצדיקים את הפסקתו. על אף זאת, הבנק המשיך לפעול לפנים משורת הדין עם הלוות, העמיד ערבויות נוספות שלא היו בהסכם המקורי ואף האריך את האשראי – מבלי שהיתה עליו חובה לעשות כן.
  1. לטענת הבנק, בניגוד אליו שמילא אחר התחייבויותיו ואף מעבר לכך, המשיכו הלוות להפר את ההסכמים ונמנעו מלמלא אחר התחייבויותיהן. כך, למשל, משך הבניה התארך; אישור התב"ע התעכב מעבר לתחזית; התעכבה העברת הבעלות על שם הלוות; המרכול נמסר לשופרסל טרם קבלת מלוא התמורה וללא אישור הבנק; התעכבה קבלת התחייבות המינהל לרישום משכנתא לטובת הבנק; לא הופקדו מלוא התקבולים על ידי הלוות (דמי שכירות, דמי ניהול ומע"מ); לא נמסרו דוחות כספיים של איקרוס ועוד. בהקשר זה נטען, כי שינוי יעוד הקרקע, העברת הזכויות על שם הלוות ושעבוד זכויותיהן לבנק היו תנאים לליווי שלא בוטלו על ידי הבנק.
  1. הבנק מציין, כי אינו חייב להעמיד ללקוח אשראי כלשהו, וכי אין שחר לטרוניית התובעות שלא העמיד ללוות אשראי נוסף לאחר תום מועד ההלוואות שהבנק הסכים להן – דבר שגרם לחיובן בריבית פיגורים. כמו כן מציין הבנק, כי לא הוא זה שגרם למצוקה הכלכלית של הלוות, אלא הפסדי הלוות נבעו מגורמים אובייקטיביים שהתובעות אף מודות בהם, כגון מצב השוק, עיכובים התלויים במוסדות שלטוניים וכן העיכוב בתשלום ששילמה שופרסל. כעת, כך נטען, מנסות התובעות להטיל את האחריות לנזקים שנגרמו על כתפיו של הבנק, בחוסר תום לב ובכפיות טובה.
  1. לעניין חוות הדעת שהגישו התובעות טוען הבנק, כי היא נערכה באופן בלתי מקצועי ומבוססת על נתונים שאינם נכונים. כך, למשל, חישוב הריבית לגבי כל ההלוואות בפריים מינוס 0.3% אינו מדויק, מפני שחלק מההלוואות ניתנו בשיעורי ריבית גבוהה יותר; המומחה לא חישב סכומי ריבית דריבית; המומחה לא חישב ריבית במחצית הראשונה של שנת 2004, ללא כל הסבר וכן טענות נוספות. נטען, כי המומחה חישב את הריבית רק על הקרן בתום תקופת ההלוואה, אולם התעלם מהעובדה שמועד הפירעון של הריבית חל בכל רבעון, ומכאן שהחישוב שלו שגוי.
  1. נטען, כי משהופרכה חוות הדעת, אף לא הוכח כל נזק שנגרם לתובעות עקב אי העמדת אשראי נוסף מעבר למה שהוסכם.

גבייה ללא הסבר

  1. ביום 15.3.07 העבירה חברת ביג לחשבון הבנק סך של 33,549,252 לשם סגירת החוב. ביום 25.3.07 הודיעה שרבט לבנק על סיום התחשבנות וביטול כל טענת חוב בקשר לליווי הפיננסי (נספח ס' לתצהיר הבנק). ביום 25.4.07 העביר הבנק סך של 81,908 ₪ לחשבונה של שרבט.
  1. לטענת התובעות, טענתן שהסכום שהעביר הבנק לשרבט נובע מהחזר עקב תשלום ביתר ששילמה ביג לא נסתרה על ידי הבנק, ועל כן הן זכאיות להשבת סכום זה שהיה אמור להשתלם להן ולא לשרבט.
  1. הבנק טוען, כי ביום 25.4.07 העביר את הסכום הנ"ל לחשבון הליווי בבנק דיסקונט, שהוא חשבון משותף לשתי הלוות – איקרוס ושרבט, טענה שלא הוכחשה, ועל כן דין הטענה להידחות.

הוצאות משפט

  1. התובעות טוענות, כי על פי החוק וההלכה הפסוקה רשאי בנק לגבות הוצאות משפטיות מלקוח רק לאחר הליך משפטי בבית משפט ובהתאם לתוצאותיו. מאחר שהבנק מודה שההוצאות המשפטיות נגבו עקב שירותי עו"ד בקשר לפרויקט ולא עקב הליך משפטי שתוצאתו פסק דין, לטענתן יש להשיב להן את הסכום שגבה הבנק בגין רכיב זה.
  1. לטענת הבנק, בהתאם להסכם המסגרת, הבנק רשאי לגבות מהלוות כל הוצאות שיגרמו לו כתוצאה ממקרה של הפרת ההסכם על ידי הלוות, ובכלל זה שכר טרחת עורך דין.

על הראיות

  1. מטעם התובעות הגיש תצהיר עדות ראשית והעיד בעליה של איקרוס – קריספין, וכן נחקר המומחה על חוות דעתו. מטעם הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית והעיד מנהל הבנק דאז – גרינוולד. לתצהירים נלוו נספחים רבים שעיקרם ההסכמים שנחתמו בין הצדדים והתכתובת ביניהם. כן צורפו נתוני ריבית פריים לשנים הרלוונטיות ודוחות חשבון העו"ש.

דיון והכרעה

  1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתבי הטענות, בתצהירים ובנספחים להם, וכן לאחר שמיעת העדויות, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, ולהלן טעמיי.
  1. עיקר טענותיהן של התובעות מבוסס על חובת תום הלב בקיום חוזה כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, על עוולת הרשלנות בהתאם לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968 וכן על חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. הטענות המרכזיות של הלוות נסובות על כך שהבנק הפסיק את מתן האשראי באופן חד צדדי וללא הודעה מוקדמת, וכן חייב אותן בריבית חריגה ובסכומים נוספים שלא כדין, על מנת להפיק רווח בלתי הוגן.
  1. בהקשר לשאלה, האם הייתה לבנק חובה להמשיך את מתן האשראי, אם על פי ההסכמים בין הצדדים ואם על פי דין.
  2. הדין בסוגיית חובות הבנק בעת מתן אשראי מעוגן בהסכמים שבין הבנק ללקוח, נקבע בהוראת סעיף 3(א) סיפא לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות"), הקובעת כי "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח", וכן בפסיקת בתי המשפט לפיה "חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח אינה מטילה על הבנק חובה לדאוג באופן עיוור לאינטרסים של הלקוח, תוך הזנחת אינטרס הבנק" (ע"א 323/80 אלתית בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לז(2) 673, 683 (1983); ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 591 (1999); ת"א (מחוזי חיפה) 645/05 אחים טופז יהלומים נ' בנק הפועלים בע"מ (26.3.07)). נקבע, שאין הבנק חייב במתן אשראי, ככל שהוא לא מפר את ההסכם עם הלקוח.
  1. מתן אשראי ללקוח, הגדלת האשראי, הקטנתו או הפסקתו, מסורים לשיקול דעתו של הבנק. נקבע, כי במסגרת החלטת הבנק האם להעניק ללקוח אשראי, לצמצמו או להפסיקו שוקל הבנק שיקולים עסקיים, המבוססים על הבנתו את מצב הלקוח באותה עת. ברי, כי עם השתנות מצבו העסקי של הלקוח יכולה להשתנות החלטת הבנק בעניינו. הערכת הבנק מורכבת משיקולים רבים ומגוונים כגון: עברו העיסקי של הלקוח, תזרים המזומנים ו"המחזור" של העסק, הערכת מצבו של הלקוח בהווה והצפי באשר לעתיד, טיבו של העסק ומצב השוק הרלוונטי, גובה האשראי המבוקש, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין חריגה ממסגרת אשראי, היקפם וטיבם של הביטחונות שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק וכיו"ב שיקולים (יצחק עמית "חוק שיקים ללא כיסוי" הפרקליט מד (1999) 449, 469).
  1. יחד עם זאת, על הבנק להפעיל את שיקול דעתו בדרך מקובלת, שלא בשרירות הלב ובכפוף לחובות האמון והנאמנות ביחסי בנק-לקוח. התערבות בית המשפט בשיקול הדעת הבנקאי, אם "בזמן אמת" ואם בדיעבד, תהא על דרך הצמצום, ותיעשה כאשר הבנק פעל בניגוד בולט לדרך הבנקאית המקובלת ובהיעדר הגיון עסקי-בנקאי, ובלשונו של כב' השופט י' עמית, בהתאם ל"מבחן הסבירות הבנקאי" (ת"א (מחוזי חיפה) 645/05 הנ"ל, סעיף 28).
  1. היטיב לתאר זאת לאחרונה כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (30.8.12):

"כל תאגיד בנקאי חב חובת אמון כללית כלפי לקוחותיו (וכלפי גורמים נוספים, שאינם מענייננו). חובה זו, החלה באופן רחב על הפעולות והשירותים שמספק הבנק ללקוחו, היא יציר הפסיקה (רות פלאטו-שנער ואביבה גבע "חובת האמון הבנקאית –  המודל הישראלי" משפט ועסקים יא, 393,  404-401 (2009)). פירושה של חובה זו הוא, כי "על הבנק למלא את תפקידו אך למטרה אשר לשמה נמסר לו הכוח, ללא שיקולים זרים ותוך שמירה על האינטרס של הלקוח … עליו לראות את האינטרס של הלקוח כאינטרס המכריע ולהעדיפו על כל אינטרס אחר, אף על פני האינטרס האישי שלו עצמו" (רות פלאטו-שנער דיני בנקאות – חובת האמון הבנקאית 71 (התש"ע-2010) (להלן: פלאטו-שנער, חובת האמון הבנקאית)). הנשיא א' ברק, אף תיאר את חובת האמון, כיחס של "אדם לאדם – מלאך" (ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי, בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה פ"ד נז(4) 289, 333 (2003)). אלא שלחובה זו קיימים גבולות וסייגים. הבנק פועל למטרות רווח, ועל כן מובן כי לא יוכל להציב את אינטרס הלקוח קודם לאינטרס שלו בכל מצב ובכל מחיר…

מעבר לכך, חובת האמון שחב הבנק ללקוחו אינה משחררת את הלקוח מן החובה לדאוג לענייניו, בהתאם לניסיונו וכישוריו. כך הדבר גם בפעילות הבנק כמלווה, אז אינו מחויב בדרך קבע לבחון את שיקוליו של הלווה ולכוון את דרכו (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573, 598-597 (1994)); ובפעילות הבנק כנותן אשראי, אז אינו חייב לשנות ביוזמתו את פרמיית הסיכון שהוא גובה בהתאם לשינויים ברמת הביטחונות, ואינו חייב להגדיל מיוזמתו את מסגרת האשראי של הלקוח כשזה נקלע לקשיים. זאת, במיוחד כשמדובר במתן שירותי בנקאות ללקוחות עסקיים ולא ללקוחות פרטיים ("צרכנים") (פלאטו-שנער, חובת האמון הבנקאית, 111-105).

…המבקשת הפנתה לפסיקה של הערכאות הנמוכות העשויה לבטא תזוזה מסוימת מן הקו המתואר לעיל, לפיו היקף חובת האמון של הבנקים בתחום מתן אשראי והלוואות ללקוחותיהם הוא מצומצם למדי. ניתן לראות בתזוזה זו כהרחבתה של חובת האמון, או לחלופין כשינוי מסוים במה שנתפס כסטנדרד ההתנהגות המקובל בתחום זה… בצד פסיקה זו, יש להביא בחשבון גם את הנחיותיו של המפקח על הבנקים בנושאים אלו, שפורסמו בשנים האחרונות…: "הוראת ניהול בנקאי תקין 325 – ניהול מסגרות אשראי בחשבונות עובר ושב", בה נקבע כי מסגרת האשראי צריכה להיקבע בהתבסס על ניתוח מתועד של צרכי האשראי של הלקוח, באישורו ובהסכמתו (סעיף 3), וכי חריגות ממנה תתאפשרנה רק בנסיבות ייחודיות המפורטות בהוראה (סעיף 4); ו"הוראת ניהול בנקאי תקין 451 – נהלים למתן הלוואות דיור", ממנה עולה כי הבנק נדרש לספק ללקוחות ולמתעניינים בקבלת הלוואה דפי הסבר בהם יפורט על ההלוואות השונות המוצעות על ידו, ועל מאפיינים שונים של החיובים הכרוכים עימן (סעיף 4). לטעמי אין להקל ראש במגמה זו, העשויה לבטא את ההבנה לגבי קיומם של פערי כוחות ומידע בין הבנק ללקוח בתחום סבוך זה של מתן אשראי והלוואות, והצורך להתמודד עמם, בין אם בהרחבת גבולותיה של חובת האמון, ובין אם ברגולציה".

כן ראו ע"א 1507/11 ‏בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' אלבס (16.1.14), שם נקבע, כי כאשר הבנק נותן ללקוח מסגרת אשראי, הוא מתחייב כלפי הלקוח לתת אשראי, על פי בקשת הלקוח, בגובה סכום המסגרת. במקרה דנן אין חולק כי ללוות לא ניתנה מסגרת אשראי, אולם יפים דבריה של כב' השופטת א' חיות גם לענייננו :

"יש לקוות כי עברו מן העולם הסכמים בנוסח אשר נדון בעניין אלתית בין הבנק ללקוחו, בהם הוקנתה אומנם ללקוח הזכות לפנות לבנק מפעם לפעם ולבקש אשראי אך הבנק רשאי היה על-פי ההסכם שלא ליתן או לחדש את האשראי ולהפסיקו "בכל עת בלא לתת הסבר ללקוחות" (עניין אלתית, בעמ' 676). משכך עברה מן העולם גם ההתייחסות אל זכותו של הלקוח לקבל אשראי כאל זכות שטרם נולדה המותנית לחלוטין בשיקול דעתו של הבנק והמוגדרת כציפייה או כסיכוי בלתי ודאי ולא יותר לקבלת הכסף. תחת זאת ועל-פי הכללים שתוארו, קמה ללקוח… זכות חוזית לקבלת אשראי כדי הסכום שנקבע בהסכם" (ההדגשה שלי – א' פ').

  1. לטעמי, בחינת ההסכמים בין הצדדים ובחינת הנתונים שעמדו בפני הבנק בתקופה הרלוונטית, מצביעה על כך שהחלטתו שלא להמשיך להזרים אשראי לתובעות, מעבר לאשראי שניתן להן על פי ההסכמים, עומדת במבחן הסבירות הבנקאי. ממילא, חיוב הלוות בריבית פיגורים הוא עניין תוצאתי להפסקת הליווי ומתבקש לנוכח הדין והסכמים. נעמוד על כך להלן.
  1. בהסכם המסגרת מיום 4.2.01, שכותרתו "הסכם ליווי ואגרת חוב" נקבעו התנאים למתן האשראי והוגדרו מקרי ההפרה שבגינם יהיה רשאי הבנק להפסיק את האשראי. סעיף 25 קובע: "אשראי ללקוח עפ"י הסכם זה יינתן בשיעורים, במועדים, לתקופה ובתנאים לפי שיקול דעת הבנק… הוצאת ערבות תחשב כמתן אשראי". במסגרת "מקרה הפרה" הוגדר, בין השאר, כי אם הלקוח לא יקיים חובה מחובותיו, או לא יחזיר לבנק כל הוצאה שתהיה לבנק ותשלום ששילם בקשר עם האשראי במועד שהוסכם – הבנק יהיה רשאי "שלא ליתן אשראי ו/או לחדול מהוצאת אשראי" (סעיף 86(ב) להסכם המסגרת).

סעיף 41(ב) לאותו הסכם קובע: "כל סכום שעל הלקוח לשלם לבנק בהתייחס לערבות כלשהי ישא ריבית פיגורים כאמור בהסכם זה לענין סכומים בפיגור, וזאת מיום שהבנק שילם אותו סכום או חויב לשלמו – לפי המוקדם יותר – ועד לסילוקו המלא בפועל". סעיף 45: "לא פרע הלקוח לבנק סכום כלשהו המגיע לבנק על פי הסכם זה במועד שנקבע לכך… יחולו על כל סכום שבפיגור, לרבות על כל הסכומים שיועמדו לפרעון מיידי (להלן: "סכום הפיגור") ההוראות דלהלן: א. … הלקוח מבקש בזה מהבנק, בבקשה שאינה ניתנת לביטול או לשינוי, והבנק יהיה רשאי, מפעם לפעם, לזכות את חשבון האשראי במועד הפרעון בסכום הפיגור או בחלקו, ולתת ללקוח, במועד הפרעון, הלוואה חדשה באותו סכום, שתוחזר לבנק, תישא ריבית ויחולו עליה הוראות ההסכם לרבות הערבויות והבטחונות". למען הסר ספק, בפרק הפרשנות שבהסכם נקבע: "כל מקום בהסכם זה שהבנק "רשאי" משמעו גם 'אינו חייב'" (ההדגשות שלי – א' פ').

  1. כאמור, במכתב הליווי הוסכם, שסך האשראי לא יעלה על גובה הערבות הפיננסית המקסימאלית שתונפק לשופרסל (נספח ז' לתצהיר הבנק, סעיף 5).
  1. התמונה העולה מהראיות היא, כי החלטת הבנק הייתה סבירה בנסיבות העניין, הן בשל מסירת החזקה לשופרסל טרם שולמה התמורה, דבר שהעמיד את הפרויקט בסיכון ואת הבנק ללא בטוחה והן בשל אי קיום תנאים שונים שהלוות התחייבו בהם.
  1. עוד עולה, כי הבנק הודיע ללוות בכל פעם על גובה הריבית החריגה ועל התנאים שעליהן למלא כדי שהבנק ימשיך את האשראי. כך, למשל, במכתב מיום 8.6.03 מודיע הבנק ללוות שחובן, על סך של 28.4 מיליון ₪ נושא ריבית פיגורים בגובה של 16%, וכי דחיית הפירעון תובא לדיון במוסדות הבנק רק לאחר שיסדירו הלוות מספר נושאים שהתחייבו להם (נספח ט' לתצהיר הבנק). בין היתר, דרש הבנק מהלוות להסדיר את תשלום היטל ההשבחה, להעביר על שמן את הזכויות בקרקע ולרשום משכנתא לטובתו, לדווח לו על התקדמותן בחוזי מכר או שכירות נוספים ולהעביר לו דוחות כספיים מבוקרים של איקרוס לשנים 2002-2001. במכתב מיום 19.8.03 מציין הבנק, כי למרות פניות חוזרות ונשנות טרם העבירו אליו הלוות דו"ח מהנדס חתום, כפי שנדרשו, וכי עליהן להעביר את בדו"ח שלושה ימי עסקים לפני המועד בו הן זקוקות לאשראי. עוד צוין, כי האמור במכתב "אינו מחייב את הבנק בכל דבר ועניין, לרבות לגבי העמדת אשראי, אם בכלל" (נספח יא לתצהיר הבנק). כך גם ביום 21.8.03 שלח הבנק מכתב ללוות, בו פרט את המסמכים החסרים שטרם קיבל מהן (נספח יב לתצהיר הבנק).
  1. בין לבין, בחודשים ספטמבר-אוקטובר לשנת 2003, התנהל דין ודברים בין שופרסל לבין הלוות בדבר פתיחת המרכול, וטענות הדדיות להפרת חוזה (נספחים טז-טז לתצהיר הבנק), וזאת לאחר שכאמור, ביום 16.9.03 מסרו הלוות את החזקה במרכול לידי שופרסל, טרם שילמה היא את מלוא התמורה. או אז, כאמור, הפסיק הבנק להיענות לבקשות המימון של הלוות. בעקבות כך שלחו הלוות מכתבים לבנק, שעיקרם תמיהה על כך שהבנק הפסיק את הליווי והתראות מפני הקפאת הפרויקט ומצוקה כלכלית של הלוות (נספחים לתצהיר קריספין). בתגובה השיב הבנק, כי הפסיק את הליווי בעקבות ההפרות של הלוות, הן במסירה לשופרסל והן בתנאים שלא קיימו והודיע להן כי חובן, שעומד כבר על סך של למעלה מ-32 מיליון שקלים, נושא ריבית פיגורים בשיעור של 13.6% (מכתב מיום 25.11.03, נספח כג לתצהיר הבנק).
  1. ביום 19.1.04 התקיימה בבנק ישיבה בנוכחות נציגי הבנק ונציגי הלוות בה הוסכם, בין היתר, כי הלוות ימציאו תוספת בטחונות לשביעות רצון הבנק ביחס שלא יפחת משלושה מיליון שקלים, כי יחס האשראי לביטחונות לא יעלה על 70% וכי החל מחודש יוני 2004 ישולמו הריביות מהונן העצמי של הלוות (נספח כו לתצהיר הבנק). לאחר מכן, בחודש מרץ 2004 אישר הבנק ללוות את דחיית הפירעון והעמיד להן ערבויות נוספות בסך של כ-10 מיליון ₪ (נספחים כח-ל לתצהיר הבנק). בעקבות זאת, ביום 1.4.04, שילמה שופרסל ללוות את יתרת התמורה בסך של 19.5 מיליון ₪ כנגד הערבויות.
  1. כפי שעולה ממכתב הבנק מיום 20.4.04 (נספח לב לתצהיר הבנק), הערבויות הנוספות לשופרסל ניתנו על ידו בהסתמך על הבטחת הלוות שימציאו את כל המסמכים הנדרשים ביום חתימת ההסכם הנוסף עם שופרסל (1.4.04), אולם הלוות לא עמדו בהבטחתן, ולא המציאו את כל המסמכים הנדרשים. בין היתר, נדרשו הלוות להמציא אישורי מיסים, אישור לשימוש חורג ואישור זכויות מהמינהל. עוד עולה מהמכתב, כי קריספין התנה את המצאת המסמכים בשחרור כל הכספים על ידי הבנק, ועל כך כותב הבנק: "לא עומדת לכם הזכות להעמיד לבנק אולטימטום כלשהו ולא ברור לנו מאין לקחתם לכם את התעוזה לפעול כך. אנו מזכירים לכם כי בהסתמך על התחייבותכם כנ"ל, הסכים הבנק למסור את הערבויות ומכתבי ההחרגה לשופרסל".
  1. בהמשך התקיימו שלוש ישיבות במשרדי הבנק בנוכחות נציגי הצדדים, ביום 6.6.04, ביום 22.9.05 וביום 30.4.06, כאשר בישיבה האחרונה הודיע הבנק, בין היתר, כי לא יוותר על ריבית פיגורים (נספחים לד, מד ו-מח לתצהיר הבנק). בחודש אוגוסט 2006 שב והתריע הבנק על הפרות (נספח מט לתצהיר הבנק) ובחודש דצמבר 2006 העביר את הטיפול בגביית חוב הפיגורים, שהסתכם אז בכ-32 מיליון ₪, לעורך דין מטעמו (נספח נא לתצהיר הבנק). כאמור, ביום 15.3.07 ולאחר שנכנסה בנעלי שרבט, שילמה ביג את חוב הפיגורים.
  1. איני מוצא כל פסול בהתנהלות הבנק, שכאמור, אינו חייב לתת אשראי ללקוח. מהתמונה הכללית של העובדות עולה, כי הבנק לא היה מרוצה מהתנהלותן של התובעות, ובייחוד מהתנהלותה של איקרוס, שלא עמדו במועדים ובהמצאת כל האישורים והמסמכים שהתחייבו להם. אין כל אינדיקציה בהסכמים ובהשתלשלות העניינים לטענת התובעות, כי ההפרות שלהן לא היו הפרות המצדיקות את אי חידוש האשראי. ההיפך הוא הנכון. כעולה מלשון ההסכמים כפי שצוטט לעיל, הפרותיהן של הלוות, אם באי דיווח על מאזן איקרוס ואם באי המצאת המסמכים שדרש מהם הבנק במועדם הן הפרות לכל דבר ועניין. העובדה שהבנק הלך בחלק מהמקרים לקראת הלוות וחידש את האשראי על מנת להמשיך את חיי הפרויקט נזקפת לזכותו של הבנק, ואין בה כדי לחייב את הבנק להמשיך לנהוג לפנים משורת הדין ככל שעולה ברצון התובעות. הבנק נהג במקרה זה כפי שמצופה ממנו בהתאם לחובותיו החברתיות כאמור לעיל מחד גיסא, ולשמירה על האינטרסים שלו, מאידך גיסא.
  1. לא הוכח, לדעתי, כי הבנק נהג באופן חריג או בשרירות לב וסטה מן הדרך הבנקאית המקובלת, כטענת התובעות. גם טענתן שהבנק העדיף את שרבט על פני איקרוס משיקולים שיסודם בניגוד עניינים, לא הוכחה.
  1. מהאמור לעיל עולה, שאין בסיס לטרוניית התובעות שהבנק הפסיק את הסכם הליווי וחייבן בריבית פיגורים שלא כדין, ומכאן – דין התביעה להידחות.
  1. לא למותר לומר, שאין בסיס גם לטענת התובעות שהבנק היה צריך לחייב אותן בריבית ההסכמית ולא בריבית חריגה על התקופה שבפיגור, שהרי הריבית ההסכמית יפה כל זמן שהתובעות נמצאות בתוך תקופת ההלוואה. אולם, משעה שעברו את ה"גרייס", הרי שהן בתקופת הפיגור, בה על פי ההסכמים שחתמו הן מחויבות בריבית פיגורים בשיעור הנכון לאותה עת. התובעות אף הבינו את הצורך הדחוף לשלם את החוב כולו על מנת שלא יגדל (אמנם תחת מחאה, כעולה מנספח נח לתצהיר הבנק), ורק לאחר מכן הגישו תביעה זו.
  1. לאור מסקנה זו מתייתר הצורך לדון בחוות דעתו של המומחה, שהעריך את הנזק של התובעות. אעיר, שמעדותו של המומחה עולה הרושם שחוות דעתו מבוססת על נתונים שאינם מדויקים. כך, לא הובא לפניו מכלול ההסכמים שבין הלוות לבנק והוא ניזון בעיקר מדפי חשבון העו"ש ומנתונים שנמסרו לו בעל פה על ידי קריספין (ראו פרו' עמ' 12, 33, 37, 41). המומחה אף לא צירף לחוות דעתו את הנתונים שעל בסיסם ערך את החישובים שלו, כגון שיעורי ריביות, ועל כן יש קושי של ממש לבחון את חוות הדעת. זאת ועוד, המומחה הודה שבחוות דעתו לא צירף את הריבית לקרן ולא חישב את ההלוואות שלגבן חל שיעור ריבית גבוה יותר מפריים מינוס 0.3%, וכי אם היה עושה כך היה מגיע למספר שונה (פרו' עמ' 9-8, 13-12). בנסיבות אלה אני דוחה את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם התובעות ואת מסקנותיו.
  1. לעניין הרכיבים הנוספים. מאחר שהוכח שהסכום שהועבר על פי הטענה לשרבט הופקד לחשבונן המשותף של הלוות, לא ראיתי צורך לדון ברכיב זה, והתביעה נדחית גם בעניינו.

לגבי החיוב בהוצאות משפט, מאחר שהוכח שהלוות הפרו את ההסכמים עם הבנק ונדרש לבנק טיפול משפטי בעניינן עקב אותן הפרות, ובהתאם לסעיף 91 להסכם המסגרת, הרי שדין התביעה גם בגין רכיב זה – להידחות.

סוף דבר

  1. המורם מן האמור הוא – התביעה נדחית.
  1. התובעות יישאו בהוצאות הבנק בגין הליך זה ובשכר טרחת עורך דין של הבנק בסך כולל של 100,000 ₪.
  1. כתיבת פסק הדין התעכבה, בין השאר, עקב הקושי להבין את סיכומי התובעות, ועל כך יש להצר.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ' אדר תשע"ד, 20 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.

אהרן פרקש

דילוג לתוכן