ע"א 27360-10-15 גיורא צנדורף נ' בנק

בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 27360-10-15 צנדורף נ' בנק מזרחי-טפחות סניף רמת אביב                           14.8.16 בפני כב' השופטת רות לבהר שרון

בעניין:	גיורא צנדורף
	ע"י ב"כ עוה"ד דוד חשין		המערער (הנתבע)
	נ ג ד
	בנק מזרחי טפחות בע"מ
	ע"י ב"כ עוה"ד		המשיבה

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט אילן דפדי), שניתן בת.א.171160/09, ביום 10.8.15, בו התקבלה תביעת בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק") נגד המערער, גיורא צנדרוף (להלן: "המערער"), לתשלום חוב. בפסק הדין חוייב המערער לשלם לבנק את הסך של 84,733 ₪, בתוספת ריבית בשיעור 10.65% מיום הגשת התביעה, וכן הוצאות משפט בסך 35,000 ₪. 

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1. הבנק הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, שניהל אצלו חשבון במסגרתו משך כספים וקיבל אשראים שונים. לטענת הבנק, יתרת חובו של המערער עמדה על 84,733 ₪ נכון ליום 8.6.09. באוגוסט 2009, לאחר שהמערער לא שעה לדרישות הבנק לסילוק החוב הוגשה נגדו התביעה.

2. אין מקום להרחיב לגבי השתלשלות ההליכים בדיון בבקשה לרשות להתגונן, אשר הסתיים בקביעה כי מן הראוי היה לדחות את הבר"ל, אם כי ניתנה רשות להגן, בכפוף להפקדת סך של 70,000 ₪ במזומן (החלטה מיום 16.3.10). לאחר שהסכום לא הופקד, ניתן פס"ד לפיו התביעה התקבלה במלואה. בעקבות ערעור שהוגש, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט גינת בע"א 52366-05-10), כי פסק הדין שניתן נגד המערער יבוטל, כנגד הפקדה במזומן בסך 30,000 ₪, והורה על הגשת כתב הגנה. הסכום הופקד והתביעה התבררה לגופה.

3. המערער טען בבית משפט קמא, כי נוהלו על ידו שני חשבונות בבנק, כאשר הבנק גבה ממנו עמלה בסך 8 ₪ לפעולה בחשבון אחד (חשבון עו"ש), ואילו בחשבון השני (חשבון האופציות) גבה הבנק, שלא בצדק, 10 ₪ עבור כל פעולה. לטענתו, דרישתו להשבת העמלה שנגבתה ביתר – נענתה בשלילה על ידי הבנק. עוד טען, כי המשיב נהג שלא כבנק סביר, כאשר גבה ממנו סכומי עמלות גבוהים, הן בקשר לדמי ניהול פיקדון ניירות ערך, והן בקשר לעמלות הלוואה.

4. בפסק דינו פירט בית משפט קמא את כל ההליכים המקדמיים הארוכים שהתנהלו בין הצדדים בבית משפט קמא בפני מותב קודם, ופירט נימוקיו להחלטתו לקבל את התביעה במלואה, במתווה שנקבע על ידי המותב הקודם, כאשר הדיון נסב אך ורק על טענות ההגנה שנותרו בתום ההליכים המקדמיים. בית המשפט ציין במפורש כי הוא מתעלם מטענות שהיה בהן משום הרחבת חזית אסורה.

5. בהחלטתו מיום 5.5.13, קבע בית משפט קמא (במותב הראשון) את סדר הבאת הראיות, לאחר שקבע כי "הנתבע [המערער – ר.ל.ש], למעשה מודה בכל פרטי התביעה, אלא שהוא מבקש להדוף אותה, בעקבות טענות לנזקים והפסדים שנגרמו לו… מדובר בטענת הודאה והדחה קלאסית ולכן, נטל הראיה בעניין זה מוטל על הנתבע והוא זה שיחל בהבאת הראיות".

יצוין, כי בר"ע שהגיש המערער על החלטה זו נדחתה בשל אי הפקדת ערבון.

6. בפסק דינו, קבע בית המשפט קמא, כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה, וזאת "בלשון המעטה". בית המשפט קבע כי תצהירו של המערער היה דל (לאחר שלבקשת המערער נמחקו ממנו סעיפים), וכי הוא אינו כולל תשתית עובדתית עליה ניתן להסתמך להוכחת הגנת המערער המבוססת למעשה על טענות קיזוז.

הוסיף בית המשפט וקבע, כי משבתמיכה לטענותיו הגיש המערער  אך ורק את התצהיר מטעמו, הרי שמדובר בעדות יחידה של בעל עניין, ולא ניתן להסתמך עליה בלבד להוכחת טענותיו, בהעדר כל סיוע נוסף.

בהקשר זה פירט ביהמ"ש כי המערער טען בתצהירו כי הוסכם עם הבנק שעמלת אופציית מעו"ף תהיה בין 7-8 ₪, כאשר לטענתו הובטח לו שהעמלות תקטנה עם הגדלת היקף הפעילות, אך כפי שציין בית משפט קמא, הנתבע לא פירט אפילו מי הגורם בבנק עמו הגיע להסכמה כאמור, והוא אישר כי לא מדובר בהסכם בכתב אלא בהסכם בעל פה.

מנגד, מר ויצ'נר, מנהל סניף הבנק, הצהיר כי כל סיכום בין הבנק לבין לקוח נרשם ומתועד במערכות הבנק כדי למנוע טענה אפשרית של לקוח שקיים הסכם בעל פה. עדי הבנק אישרו שלא היה כל הסכם, ובית המשפט ציין כי העד היחיד שטען להסכם כאמור, הוא אך ורק המערער, שלא הצליח להוכיח את קיומו. לאור זאת בית המשפט דחה את טענת המערער כי היה הסכם כאמור.

באשר לגביית עמלת מימוש, טען המערער כי הבנק נטל שלא כדין עמלה בשיעור 0.5% מסכום האופציה בזמן הפקיעה. גם בענין זה קיבל בית המשפט את עדות מר ויצ'נר, מנהל סניף הבנק, לפיה בהתאם לסעיף 9 לחוברת התנאים הכלליים לפעילות בניירות ערך, המערער הסכים כי הבנק יגבה עמלות לפי התעריף הנהוג בבנק, וציין כי בא כוח המערער אף הודה שאין מחלוקת שהבנק שלח למערער הודעות לגבי גובה העמלות, ושהמערער ידע שהבנק גבה עמלות, כאשר הצהיר שהגיש תלונה לנציב קבילות הבנק.

בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי לאור ההסכמים הכתובים בין הבנק לבין המערער, לאור העובדה כי המערער ידע כל הזמן על גביית העמלות עליהן הוא מלין, ולמרות זאת המשיך לעבוד עם סניף הבנק – התנהגותו יוצרת השתק, ואין לקבל את טענתו בכל הנוגע לעמלת המימוש.

ביהמ"ש דחה גם את טענת המערער באשר לגביית עמלת ניהול דפי פיקדון ניירות ערך, תוך שקבע כי הטענה לא פורטה ולא נומקה, וכי פסק הדין בתביעה ייצוגית שהוגשה בעניין זה, אותה הזכיר המערער, אישר הסדר פשרה, כאשר המחלוקת הייתה לגבי הסכום שנגבה, ולא לגבי עצם הגבייה, ועל כן אין בפס"ד זה כדי להועיל למערער, מה גם שעל פי הראיות נראה כי הבנק מילא אחר ההסדר, גם לגבי חשבונו של המערער. 

בסופו של יום קיבל ביהמ"ש את התביעה, וקבע כי המערער גרם להתארכות הדיון, וחייב אותו כאמור בהוצאות משפט בסך 35,000 ₪.

טענות הצדדים בערעור

7. טענתו המרכזית של המערער, הינה כי שגה בית משפט קמא כשדחה את טענותיו בדבר חיוב עמלות בניגוד להסכמות, ובניגוד לדין. בכל הנוגע לעמלה שנגבתה בחשבון האופציות, טוען המערער כי אומנם מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ואולם בית המשפט שגה כשקבע כי אין לה תימוכין, וכן שגה כשלא ייחס משמעות לכך שהבנק לא הציג כל הסכם המתיר לו לגבות את העמלות שגבה, ולא הציג תעריף לפיו גבה עמלה בחשבון האופציות, ומשמדובר במידע שמצוי בידי הבנק הרי שמרגע שלא הובא – חזקה שהדבר היה פועל לחובתו.

בכל הנוגע לעמלת המימוש בפקיעת האופציות, מדובר לטענת המערער בעמלות של אלפי שקלים בגין פעולה אוטומטית המבוצעת על ידי מחשב, מבלי שההסכם הקיים בין הצדדים מאפשר גביית עמלה שכזו. לטענת המערער, שגה בית המשפט כשקבע כי התנהגות המערער לאורך השנים מהווה הסכמה לגביית עמלות המימוש.

לטענת המערער, שגה בית משפט קמא שעה שסבר שהמותב הקודם, כב' השופטת אחימן, קבעה כי המערער הודה בגובה החוב, ועל כן מדובר בטענות הודאה והדחה, ושמטבע הדברים על המערער היה להתחיל בהבאת הראיות. טוען המערער, כי משמעות החלטת השופטת אחימן הינה רק לעניין סדר הבאת הראיות, ואין בה כדי לשלול מהמערער את האפשרות לחלוק על גובה יתרת החוב. לטענתו, הוא מעולם לא הסכים לגובה החוב הנתבע, ולכן הבנק נותר כמי שעליו הנטל להוכיח את גובה החוב, דבר שלא נעשה, כאשר העד מטעמו לא בדק בעצמו את יתרת החוב.

עוד טוען המערער, כי בכל מקרה לא היה מקום לקבל את יתרת החוב לה טען הבנק, שכן קיים הפרש לא מוסבר, כאשר ממוצג ת/1 שהגיש הבנק, עולה שלאחר הגשת התביעה הייתה יתרת חוב נמוכה משמעותית מיתרת החוב על פי התדפיס שצורף לכתב התביעה. לטענת המערער, הדבר נובע ממימוש בטוחות, ובכל מקרה לא ניתן היה לחייב אותו בסכום התביעה לאור ת/1.

בנוסף, נסב הערעור על החלטה מיום 5.5.13, במסגרתה נדחתה בין היתר, בקשת המערער לחייב את הבנק במסגרת גילוי מסמכים לגלות הן את המסמכים על בסיסם גבה את העמלות, והן את פירוט העמלות שנגבו בפועל, כאשר בית המשפט קבע כי העניין כבר הוכרע (החלטה מיום 7.11.12), ואין לדון בו שוב. לטענת המערער, החלטה זו מנוגדת לפסיקה בעניין גילוי מסמכים, ולמעשה בשל כך נמנעה ממנו האפשרות להוכיח טענותיו, מקום בו כל המידע מצוי בידי הבנק.

בהקשר זה מוסיף וטוען המערער, כי היה מקום ליתן משקל בפסק הדין לעובדה שהבנק לא מסר מסמכים שבידו.

8. מנגד, טוען הבנק, כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות, מבוססות ומנומקות, וכי אין כל עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא.

לטענת הבנק, לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במקרה של "הודאה והדחה", ואין לקבל את ניסיון המערער לשנות את סדר הבאת הראיות, כאשר לטענה מסוג זה יש גם משמעות מהותית, כאשר נטל השכנוע עובר לכתפי הנתבע. מוסיף וטוען הבנק בהקשר זה, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה הבנק לא הוכיח כנדרש את גובה החוב, כאשר הלכה היא כי די בפלט הפעולות בחשבון המהווה רשומה מוסדית, ואין צורך בהעדת כל פקיד שביצע פעולה בנקאית.

עוד טוען הבנק, כי יש לדחות את טענת המערער כי סכום החוב היה נמוך משנתבע, משהתברר מהמסכמים כי לא כך הדבר. עוד טוען הבנק, כי המערער לא הוכיח טענתו לקיומו של הסכם בעל פה בדבר גובה העמלות בחשבון האופציות והמעו"ף, ובצדק דחה בית המשפט טענתו בעניין זה, כאשר מדובר בקביעות עובדתיות שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות אלה אלא במקרים חריגים, שאין זה המקרה.

גם לגבי עמלת המימוש, טוען הבנק, כי נטל ההוכחה הוא על המערער, והבנק לא היה צריך להוכיח זכותו לגבות עמלה זו, מה גם שבפועל הוכח שהעמלות כולן נגבו בהתאם למערכת ההסכמית בין הצדדים, ובידיעת המערער.

לטענת הבנק, אין מקום להתערבות בהחלטה בעניין גילוי המסמכים, הן מאחר וככלל ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות מסוג זה, והן לגופו של ענין, שכן דפי החשבון בנוגע לתנועות האופציות שהתבקשו – גולו, והמסמך לגביו מתרעם המערער כלל לא היה חלק מדרישת הגילוי.

ד י ו ן

9. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון, ולאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבורה כי דין הערעור להידחות.

10. לא יכולה להיות מחלוקת כי מדובר במקרה זה במקרה של "הודאה והדחה", כאשר הלכה ידועה היא כי "כדי להעביר את נטל השכנוע באמצעות דוקטרינת ההודאה והדחה יש להראות כי הצד שכנגד "הודה" בעובדות המבססות את עילת התביעה של התובע, אך טען טענות "מדיחות" בדבר קיומן של עובדות בעטיין אין התובע זכאי לסעד המבוקש על ידו" [ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000; ע"א 11100/02 חצור נ' דותן (פורסם בנבו, 16.2.2004); א' גורן [א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 11), בעמ' 136].

ויודגש, לכלל של "הודאה והדחה" משמעות מהותית ולא רק משמעות בפן הדיוני, כפי שכבר צויין:

"לסיטואציה של 'הודאה והדחה' – המתקיימת כל אימת שנתבע מודה בעבודותיה המהותיות של עילת התביעה ומוסיף טענות אחרות העשויות להביא לדחייתה – יש פן מהותי ופן דיוני. הפן המהותי הוא העברת נטל השכנוע לכתפי הנתבע. משמעות הדבר היא כי אם כפות המאזניים יישארו בסופו של משפט מעוינות באשר לטענות הנתבע, יזכה התובע בתביעתו, שהרי הנתבע הודה בכל רכיביה… הפן הדיוני הוא כי סדר הטיעון הרגיל הקבוע בתקנה 158 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 – נהפך" (הדגשות שלי – ר.ל.ש) [רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן טוב מנשה ואח' נ' ע. אהרונוב קבלנות בניין (1998) בע"מ, פ"ד נה(5)193].

11. במקרה זה התביעה הוגשה בסד"מ. עיון בבר"ל ובתצהירו של המערער מלמד שהוא למעשה לא כפר בגובה החוב אלא העלה טענות קיזוז, כאשר ביהמ"ש שסבר שיש לו הגנה בדוחק התנה הגנתו בהפקדה כספית.

בסופו של יום, בבקשה שהגיש לתיקון כתב ההגנה, שהוגשה על ידי המערער בסמוך למועד ההוכחות בבית משפט קמא, לא כפר בגובה החוב, ואישר בעצמו כי טענת ההגנה העיקרית שלו היא טענה הודאה והדחה, וכך ציין המערער בבקשתו:

"1. עניינה של התביעה הנדונה הינו עתירה של הבנק התובע לחיוב הנתבע בתשלום יתרת חוב שהצטברה בחשבון שניהל עבור הנתבע. טענת ההגנה העיקרית בתיק הנדון, הינה שהתובע, במעשיו ובמחדליו גבה עמלון שלא כדין וכן שגרם לנתבע נזק בהתנהלותו. צא ולמד, מדובר בטענת קיזוז, שהיא מסוג של הודאה והדחה.

12. משאלו פני הדברים, אין מקום לדון בגובה החוב, בו לא כפר למעשה המערער. כל שנותר לבחון הוא האם עמד המערער בנטל להוכיח טענות הגנתו, כאשר המערער טען שיש לו טענות המצדיקות קיזוז מהסכומים הנתבעים.

13. פסק דינו של בית משפט קמא, שניתן על ידי כב' השופט דפדי, כולל קביעות עובדתיות מפורטות ומנומקות היטב, כאשר בית המשפט בחן את כל טענות ההגנה של המערער בהרחבה, וקבע, לאחר שבחן את מכלול הראיות ושמע את העדים, כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ולא הוכיח את טענות ההגנה שהועלו על ידו.

14. לבקשת המערער, נמחקו מתצהירו ומכתב ההגנה סעיפים, באופן שתצהירו נותר כמעט ללא כל פירוט, וכפי שקבע בית המשפט: "תצהירו של הנתבע דל ואין בו כדי לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש… עיון בתצהיר מלמד כי הוא חסר את הפירוט הנדרש ואינו כולל תשתית עובדתית עליה ניתן להסתמך להוכחת הגנת הנתבע. חלקים ממנו אף נדונו בעבר ואינם רלוונטיים עוד" (הדגשות שלי – ר.ל.ש).

15. בית המשפט קבע עוד כי אין לקבל את עדות המערער שכן היא עדות יחידה של בעל עניין, וכי לעדות זו "לא נתווספה עדות נוספת או ראייה משמעותית שיש בה כדי לתמוך בטענותיו". באשר לטענת המערער כי הוסכם בעל פה עם הבנק על עמלות נמוכות יותר בחשבון המעו"ף, קבע בית משפט קמא כי "הנתבע אינו מפרט מיהו הגורם בבנק עמו הגיע להסכמה כאמור ומתי בדיוק הושגה ההסכמה. הוא אף לא הציג כל מסמך של הסכם כאמור שיש בו כדי להוכיח טענותיו", וכי המערער הודה בחקירתו הנגדית כי מדובר בהסכם בעל פה. מנגד, קיבל בית המשפט והעדיף את עדות מנהל הסניף, לפיה מעולם לא הוסכם כאמור, ובצדק דחה בית משפט את ניסיונות המערער להטיל את האחריות להמצאת ההסכם אל כתפי הבנק, כאשר הבנק מתכחש לקיומו של ההסכם הנטען, שכאמור לא הוכח.

16. גם לגבי טענותיו הנוספות של המערער, לגבי גביית עמלת מימוש, ולגבי עמלת ניהול דמי פיקדון ניירות ערך, השתכנע בית המשפט קמא כי טענות ההגנה לא הוכחו.

17. דין טענות המערער לפיהן הבנק לא הוכיח את גובה החוב מלכתחילה – להידחות. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט ב-ת.א. (ת"א) 2225/00 בנק הפועלים בע"מ נ' א.ט.ג. נדלן בע"מ (פורסם בנבו, 1.8.05):

"… המחוקק הקל על התאגיד הבנקאי בהוכחת עניינים בנקאיים וייתר את הצורך בהעדת כל פקיד אשר ביצע פעולה בנקאית כלשהי בחשבון פלוני…

לפי סעיף 35 לפקודת הראיות פלט אשר נערך על ידי מוסד במהלך פעילותו הרגילה של אותו מוסד הינו רשומה מוסדית, ועל פי סעיף 36 לפקודה – רשומה מוסדית קבילה כראיה לכאורה לאמיתות תוכנה אף מבלי שיעידו עליה מכלי ראשון. לפיכך ומשתדפיסי תנועות בחשבון בנק הוכרו זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון כראיה לאמיתות תוכנם (ראו פרשת רחמים, שם בעמ' 256-257), טענת הנתבעים כי עסקינן בעדות מפי השמועה שאין לקבלה, אין לה מקום".

18. לאור כל האמור, עולה המסקנה, כי בצדק קבע בית משפט קמא, כקביעות עובדתיות מפורטות ומנומקות, המבוססות כדבעי על חומר הראיות, כי המערער לא הוכיח הגנתו, ומשמדובר במקרה של "הודאה והדחה", הרי שדי בכך כדי לקבוע כי דין התביעה להתקבל. בנסיבות אלה, כאשר מדובר בקביעות עובדתיות מנומקות ומבוססות על התרשמותו של בימ"ש קמא, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעות אלה.

סוף דבר

19. לאור כל האמור, הערעור נדחה.

לגבי ההוצאות – לפנים משורת הדין, ולאור גובה ההוצאות שנפסקו בבית משפט קמא, אינני מחייבת בהוצאות נוספות, אך קובעת כי ככל שהחוב לא שולם עדיין, הפיקדון שהופקד על ידי המערערת בסך 10,000 ₪ יעבור למשיבה באמצעות ב"כ, על חשבון החוב.

הצדדים יודיעו לבית המשפט ככל שהחוב לא שולם על מנת שתינתן הוראה בהתאם לאמור.

ניתן היום י' באב, תשע"ו (14 אוגוסט 2016), בהעדר הצדדים. 

המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים.